<h1>שאילתות פרשת מצורע שאילתא פ"ח</h1>
<h2>דף כז.</h2>
שאילתא דאילו מאן דמתייליד ביה נגעא צריך לאחווייה לכהן אי נגע טמא הוא מטמא ליה וטומאת נגעים טומאה יוצאה מגופו הוא ואסור לאכול בתרומת חוצה לארץ [בכורות כ"ז.] דאמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה ואי נגע טהור הוא מטהר ליה כהן שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו וגומר והי מינייהו טמאין והי מינייהו טהורין כדתנן [נגעים פ"א מ"א שבועות ה':] מראות נגעים שנים שהן ארבעה בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניי' לה כקרום ביצה וכי מיתיליד ביה נגעא שיעור כמה מטמא כגריס והיכא דאיכא חצי גריס מהאיך דעזה כשלג וחצי גריס מהאיך דכסיד ההיכל תולדה דידיה הוא ומצטרפי להדדי חצי גריס מכצמר לבן וחצי גריס מכקרום ביצה תולדה דידיה הוא ומצטרפי להדדי דתניא [שבועות ו'. תוספתא נגעים פ"א] אמר רבי יוסי שאל (רבי) יהושע בנו של רבי עקיבא את רבי עקיבא מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה אמר לו אם לאו מה יאמרו אמר לו יאמרו מכקרום ביצה ולמעלה טמא ומסיד היכל ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה אמר לו לומר לך כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים [שבועות ו':] ומנלן דבהרת לבנה טפי אמר אביי דכתיב ואם בהרת לבנה היא היא לבנה ואין אחרת לבנה. ולא מטמא בהרת לבנה ותולדתה אלא דמתחזיא דעמקא בבשרא דכתיב ומראה עמוק מן העור ותניא [שם] כמראה חמה העמוקה מן הצל ושאת ותולדתה לא מטמא אלא דמתחזיא גבוה מן כוליה בשרא דתניא [שם] שאת אין שאת אלא גבוה וכן הוא אומר על כל הגבעות הנשאות ומנלן דאית לה תולדה דכתיב ולשאת ולספחת ולבהרת ותניא אין ספחת אלא טפלה וכן הוא אומר ספחני נא אל אחת הכהונות אשכחן תולדה לשאת תולדה לבהרת מנלן אמר רבי זירא נאמר לבנה בשאת ונאמר לבנה בבהרת מה להלן יש לה טפילה אף כאן יש לה טפילה במתניתא תנא הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שיש טפילה לזו כך יש טפילה לזו אמר מר שאת כצמר לבן [שם] אמר רב ביבי אמר רב אסי כצמר נקי בן יומו שמלבנין אותו למלת.
<h2>דף לד:</h2>
ואילו חתן דאיתיליד ביה נגעא נטרינן ליה עד שמשלימין ליה שבעה יומי משתה והדר חזי ליה כהן ומטמא ליה דתנן [נגעים פ"ג מ"ב מוע"ק ז': בכורות ל"ד:] חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי משתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו ז' ימי הרגל מאי טעמא וביום הראות בו בשר חי יטמא בו כתיב יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאין אתה רואה בו ולא חזינן נגעים [נגעים פ"ב סנהדרין ל"ד:] לא בשחרית ולא בין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן מפני שכהה נראית כעזה ולא בצהרים מפני שעזה נראית ככהה.
